אני רואה את החיוך, הזילזול וחוסר האמון שכותרת זו גורמת לקורא הממוצע, במיוחד אם הוא מאמין באלוהים ובעולם הבא. אני שומע תגובות האומרות זה הרי פרדוקס, אם אדם מאמין בעולם הבא, מדוע שלא יאמין באפשרות של תקשורת. אם אדם לא מאמין בעולם הבא, ברור שלא יאמין באפשרות של תקשורת משם. אבל גם אדם מאמין, אינו יכול ואינו מסוגל לקבל מידע שקיימת תקשורת כזו, כי פשוט זה מעל לבינתו וגם אין באמונתו אפשרות כזו, רק אולי עם תחיית המתים ובוא המשיח.
כלומר, חוסר האמון באפשרות של תקשורת מהעולם הבא משותף לכולם. אינני מתכוון לפסוידו מאמינים כי זה פרנסתם, מגידי עתידות, קוראים בקפה, בקלפים, מדיומים ושרלטנים אחרים.
אנא קראו את הדברים הבאים עם ראש פתוח ותנסו להקשיב למידע המובא להלן בין אם אתם מאמינים ובין אם לאו. את מסקנותיכם לכאן או לכאן תוכלו להביע גם לאחר קריאת כתבה או תקשורת זו.
הסיפור והתובנות המובאות כאן הם לא פרי דימיון, טקסט מדעי או מדע בדיוני, אלא חוויה אישית המתורגמת למילים לצורך העברת המידע כדי שתוכלו לקרוא, להבין ואולי גם להאמין. כי יבוא יום, והוא יגיע מתישהו, וגם אתם תגיעו למצב או למקום הוירטואלי שבו הייתי ואז תבינו.
רקע
תיאולוגים ופילוסופים ניסו בעבר להוכיח את קיומה של הנשמה בטענות שונות, שלא ממש התקבלו ע"י הקהל הרחב. בתורת הקבלה יש התייחסות לנושא, כאשר לבן אדם יש חמישה חלקים רוחניים: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. לתכונות או לכוחות אלה ישנם פרשנויות רבות בהתאם לאסכולה רבנית זו או אחרת.
בתלמוד הבבלי מופיע: "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, רבון כל המעשים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים."
לכן, בהתאם לכתוב, יש לנו נשמה והיא תחזור לבורא עם המוות הפיזי ותחזור אלינו עם תחיית המתים.
לאלה שלא מאמינים ורוצים הוכחות אמפיריות, הצטרפו מדענים שניסו להוכיח את קיומה של הנשמה בדרך של ניסוי מדעי. טענת המדענים מבוססת על כך, שהיות והנשמה היא אנרגיה, היא יכולה להשתנות רק באנרגיה אחרת ואינה יכולה להיעלם. לכן, הנשמה ממשיכה לחיות לאחר מותו של הגוף.
כאשר שורפים את גופת המת, בקרמטוריום למשל, האנרגיה של הגוף משתחררת בצורת חום. האפר שנוצר כתוצאה משריפת הגופות של מבוגרים שוקל כ-2.7 קילוגרם לגברים ו-1.8 קילוגרם לנשים. משקל זה מייצג כ-3.7% מסך משקל הגוף. אפר זה מכיל בעיקר פוספטים-סיד יבשים, ומינרלים כגון מלחי נתרן ואשלגן. בנוסף, משתחררים גזים מסוימים במהלך התהליך, כגון גופרית ופחמן, ההופכים לגזים מחומצנים.
בהתאם לנתונים הללו, נערך ניסוי יוצא דופן לבדיקת קיומה של הנשמה. אדם גוסס, שתרם את גופו למחקר מדעי שהאמין כי נשמתו תשוחרר לאחר המוות, הורדם ונשרף בקרמטוריום מיוחד המבוקר מדעית.
השריפה נערכה בסביבה אטומה לחלוטין עם חיישנים מיוחדים, הכוללים בין השאר גם מצלמת וידאו דיגיטאלית ברזולוציה גבוהה. לשם השוואה וכיול, נשרפה גופה מתה אחרת, ולאחריה נשרף גם הגוסס המורדם. האפר שנוצר כתוצאה מהשריפה היה בכמות המדויקת כפי שנחזה וחושב ממסת הגוף. אנרגיית החום שהשתחררה נמדדה גם כן.
התוצאה הייתה מדהימה!
לאחר חישוב וכיול כל הפרמטרים, התוצאה הראתה באופן ברור כי הייתה התפרצות של אנרגיה בלתי מוסברת, כאשר האדם הגוסס המורדם נשרף. האנרגיה המתאימה שהשתחררה משתי הגופות היה בדיוק כפי שנצפה. מאידך, היה ברור כי שריפת גופתו של האדם הגוסס המורדם יצרה אנרגיה נוספת בלתי מוסברת.
האם היה זה נשמתו?
היות ואני מאמין ויודע שהכול במוח ובנפש, גם יכולת ריפוי, התמקדתי בפעילויות שונות שבהן יש צורך להפעיל את המוח. במיוחד, חקרתי מקרוב את המושג של "הרצון לחיות."
תופעה נפוצה היא שכאשר אחד מבני הזוג נפטר לאחר שהיו יחד הרבה זמן, האחר נפטר זמן קצר לאחר מכן.
ההסבר הרומנטי הוא שהם אוהבים אחד את השני כל כך, שהם לא יכולים לחיות אחד בלי השני.
האם יש קשר בין מותו של אחד מבני הזוג והמוות של השני שבא זמן קצר לאחר מכן?
ההשערה היא כי לרצון לחיות עשויה להיות השפעה מסוימת על המערכת החיסונית. המוח שנמצא בשליטה של הגוף שלנו עשוי להכיל מנגנון "כיבוי" אשר מופעל במקרים מסוימים. מקרים אלה הם דומים לתאונות קטלניות או מחלות מסוימות, שבהן המוח יודע שלא יהיה מסוגל להתמודד. מנגנון זה עשוי לשלוט בתאי "התאבדות."
בשנים האחרונות, תאי התאבדות או מה שמדענים מגדירים כמוות מתוכנת של תאים יצר את הבסיס למחקר מתמשך בתחום.
אם יש איום על שלמותו של האורגניזם על ידי תאים מסוימים, יש צורך במכניזם להשמדת תאים אלה.
דוגמאות אופייניות למקרים כאלה הם: תאים שנדבקו בוירוסים, נזק לדנ"א, תאים של מערכת החיסון ותאים סרטניים. בסוגים מסוימים של תאים סרטניים המכניזם מופעל על ידי קרינה או כימיקלים המשמשים לטיפול.
מה גורם לתא להתאבד ?
אני סבור כי זה קשור לחוסר האיזון בין האותות החיוביים והשליליים שנשלחו על ידי המוח.
האותות החיוביים, או במילים אחרות הרצון לחיות נחוצים להישרדות. אותות שליליים שנשלחים משמעותן "אין לי רצון להמשיך ולחיות", במקרה זה מנגנון הכיבוי עשוי להיות מופעל.
היו דיווחים של מקרים בהם מטופלים התאוששו באורח פלא לאחר שבבירור אובחנו כחולי סרטן. תופעה זו עשויה להיות מוסברת על ידי הפעלת מנגנון האותות החיוביים או "הרצון לחיות."
בחלק מהמקרים, וירוסים הקשורים לסרטן עשויים לייצר חלבון שמשפיע על אותות ההתאבדות התאית. במקרים כאלה תאי הסרטן לא רק שלא ימשיכו להתרבות, אלא שהם יהיו יותר נוטים להתאבדות.
אני גם סבור כי מחקר עתידי בהשמדת תאים סרטניים עשוי להיות מיושם בשני שלבים. בשלב הראשון, שהוא ברור, יהיה לסמן ולזהות את התאים הסרטניים. בשלב השני היעד יהיה להפעיל תאי התאבדות באזור התאים שנבחרו ולעקוף את מערכת ההגנה הקיימת של התאים הסרטניים.
תמיכה נפשית ומשפחתית חזקה היא חיונית להתאוששות כזו. במיוחד חשוב שהמטופל יהיה חזק נפשית, שיאמין שיבריא, עם רצון עז לחיים.
לרצון לחיות יש סיבות ופרמטרים רבים. אצל גברים יש קשר מסוים בפרמטרים פיזיים, כאשר אצל הנשים זה יותר קשור לנושאים חברתיים רגשיים, כמובן לנושא התרבותי ולרקע האתני יש השפעות נוספות המתבטאים ברצון העז לחיים.
...ואז מתתי, מוות קליני... על שולחן הניתוחים
לדברי הרופא המנתח ברוב במקומות בעולם היו מכבים את האורות והמכשירים ומעבירים את הגופה לחדר המתים. הוא טען שהייתה לו הרגשה שיש עוד סיכוי לאחר שהצוות כבר עזב, הוא ניסה בפעם האחרונה את הדפיבלירטור ואז חזרו האותות, הוא צעק לצוות לחזור והשאר כבר הסטוריה.
כל זה מנקודת ראות הרופא וצוותו, ולטענתו "נעדרתי" רק כמה דקות, אבל לי היו חוויות אחרות לגמרי, למשך הרבה יותר זמן כמובן כולל את משך ההרדמה.
תחילה מצאתי עצמי מרחף בחדר הניתוחים ומתחתי הייתי אני, מחובר לצינורות וצוות הרופאים עמל בטיפולי. הייתי ללא תחושה, ללא כאבים ואפילו מעין הרגשה נעימה וקלילה משהו. ה"אני" היה ברור וחד לחלוטין, עם מודעות עצמית ויכולת לנווט לאן שרק ארצה, ללא כל מאמץ.
כמדען מרחף... אני מודע כי הפכתי לאנרגיה, כי במו עיניי ראיתי את גופי על שולחן הניתוחים. הסתובבתי בביה"ח, פתאום ראיתי את משפחתי המודאגת יושבת מכונסת בחדר ההמתנה. עצרתי מעליהם וניסיתי ללא הצלחה לתקשר ולומר להם דבר מה מרגיע, אבל זה לא הסתייע. שמתי לב כי אני מסוגל להגיע למקומות רק אם אני מתרכז וממקד את מחשבתי ברצון להיות "שם." הגעתי כהרף עיין לביתי, אבל הוא היה ריק.
מה אני? מי אני? היכן אני? המון שאלות מציפות אותי במקביל ואינני מסוגל לענות לעצמי באופן רציונלי.
לפני שנים הייתי חולם חלומות תעופה, כאשר אני עף, כרגע זה ממש דומה לאותן תחושות של כוח ויכולת, ההבדל הוא שעתה אני ממש חש ולא מבין מה קורה לי.
אתם בטח אומרים כי חוויתי כנראה את חוויית סף מוות(Near-Death Experience) הידועה בספרות, זו חוויה קלסית המסופרת ע"י אלה ששרדו לאחר מוות קליני. תופעה ידועה בקרב רופאים שפציאנטים ספרו להם כאשר התעוררו מניתוח, דווחו על חוויה חוץ גופית. הם ספרו כי ראו אור לבן, נמשכו למנהרה ופגשו אנשים קרובים שנפטרו. ישנם סיפורים נוספים וחוויות שמימיות, מפגשים עם כוח עליון ועוד. אנשים אלה תיארו כל אחד את חוויותיו בהתאם לאמונתו ודתו. לכול החוויות ולכול הסיפורים יש הסברים פסיכו-קליניים.
ובכן, הסיפור שלי שונה לחלוטין. לא ראיתי אור לבן ולא כחול, לא מנהרה, לא פגשתי מתים, לא שמעתי קולות ולא פגשתי כוח עליון.
אם הנשמה קיימת אז היא בוודאי קיימת בצורת אנרגיה עם זכרון ומודעות עצמית. כדי לנווט עצמי למקומות מוחשיים כל מה שהייתי צריך לעשות זה "לחשוב" על מקום שאני רוצה להיות בו וכהרף עין הייתי שם, זה הזכיר לי את הטרנספורטר במסע בין כוכבים. הרבה שאלות קיבלו תשובות מיידיות כאילו התשובות מובנות בתוכי. הרגשתי שאני יוצא למסע פרידה לפני שאני עובר למצב או מקום אחר.
החלטתי לנצל את המצב ועפתי לכול מיני מקומות בארץ, ביקור קרובים ומכרים. ראיתי אותם בפעולותיהם, אבל לא יכולתי לתקשר אתם. התגעגעתי לבתי ונכדתי שגרים בלונדון ופתאום הייתי שם. בלי שעות טיסה ובלי לקנות כרטיס, ריחפתי בסלון ביתם, ראיתי ושמעתי הכול וזה עשה לי טוב. "קפצתי" לניו-יורק לחברים, ריחפתי מעל הקוטב הצפוני ולא היה לי קר, בעצם אין לי כלל תחושות פרט לראיה ושמיעה. אינני חש במגע לאלמנטים מוחשיים וחומריים ואין לי חוש ריח, מאוד מוזר.
כל המסע הזה היה מעין שלב פרידה ולאחר זמן מה שאינני יכול לאמוד אותו, התהליך הזה התחיל להיות משעמם במיוחד שאני מעין מציצן, ללא יכולת תקשורת.
השאלה שהטרידה אותי היא מה הלאה?
לא הצלחתי ממש להתלבט הרבה כי פתאום, כאבים עזים פילחו את חזי, התעוררתי וראיתי את החיוך של המנתח, ושמעתי אותו אומר לצוות מסביב: "הנה הוא חזר אלינו."
שנים חלפו מאז וזכרון החוויה נשאר חד וברור.
האם יש חיים שלאחר המוות?
הקורא המאמין יאמר כי בוודאי יש חיים שלאחר המוות ואלה שלא, יאמרו שהמוות הוא סופי. גם אם יש "חיים," אלה בוודאי לא חיים במובן שאנחנו מכירים או מצפים להם. כנראה, כולנו נצטרך לעבור מעין חינוך מחדש או שלב ביניים כדי להבין ולהפנים את המצב החדש והשונה בה נמצא עצמנו, אם בכלל, לאחר המוות.
נניח לרגע שאני יודע את התשובה. האם גילויה יגרום למאמין להפסיק להאמין? או לאלה שלא מאמינים יתחילו להאמין? ברור שלא, במיוחד לאור העובדה שהתשובה וההסבר המילולי של חוויות ותובנות יהיו כנראה נשגבות מבינתו של האדם החיי, כשם שיצור דו מימדי לא יבין או יאמין בקיומו של יצור תלת או רב מימדי, בעולם זה או בעולם מקביל.
...אז להתראות חברים... אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא... או שלא...
ד"ר גיורא רם דיעות ומאמרים, עתיקות ואומנות
